לפני כמה חודשים ישבתי בישיבה עם צוות שבנה כמה חודשים pipeline פנימי ליצירת וידאו עם AI. היה שם צורך גדול של לוקליזציה, ומי שמכיר, זה הרבה מעבר לשפה, לפעמים זה גם איך הסרט נראה, ערוך, מי הדמות וכו.
ארבעה אנשים. רודמאפ צפוף. גאווה אמיתית. הביאו מומחה, שיספר איך בימאים עובדים, איזה תאורה לשים, מומחה שיסביר איך פרומפט מתנהג אחרת בכל מודל, יואיקס שיסביר איפה צריך לתת לקראיטיב לעצור בדרך לקבלת החלטות וגו.
ואז מישהו פתח את Higgsfield על המסך (שהיתה אז שירות חדש יחסית) וב-23 דולר לחודש קיבלנו את אותה תוצאה. בלחיצה.
השקט בחדר היה כבד.
מצד שני, אם נכפיל את המנוי בכמות האנשים שצריכים לגעת במוצר כזה, זו כבר עלות, שאף אחד לא חישב.
אנטואן דה סנט-אכזופרי כתב את זה בצורה הכי מדויקת שאפשר ב״נסיך הקטן״:
“הזמן שביזבזת על השושנה שלך הוא מה שהופך אותה לכל כך חשובה.”
זה יפה ונכון בספר. אבל לפעמים זה הרסני בארגון.
כי ככה זה עובד אצלנו (ואת זה אומרת מי שבונה 25 שנה מוצרים):
אנחנו אוהבים את מה שבנינו דווקא בגלל שבנינו אותו. כמה חודשי עבודה הופכים לזיכרון רגשי. וכשמישהו שואל “רגע, למה לא פשוט קנינו?” - אף אחד לא רוצה לענות בכנות.
זה לא כשל הנדסי. זה טבע אנושי שפוגש תקציב, או תכנון קדימה, של טכנולוגיה שאף אחד לא צפה אותה- לא במהירות, אבל גם לא בעלות.
מה באמת עולה “לבנות” ב-AI?
לא רק שכר המפתחים או הבילדרים, גם לא רק הזמן שלהם, או השיפט הניהולי שצריך לשים עליו כאן תשומת לב. גם:
Opportunity cost - ארבעה אנשים שלא בונים את המוצר שלכם (תחליפו את המילה ״מוצר״ בכל תפקיד ומה שהוא אמור לעשות), אלא בונים תשתית
Maintenance - כל מודל חדש, כל API שמשתנה, אתם רצים אחריהם (או במילים אחרות, הבילדר סיים לבנות מה עכשיו- מי מתחזק? כל כמה זמן? כמה זה עולה לי?)
Talent retention - בילדרים טובים לא נשארים שנתיים על pipeline פנימי כשבחוץ קורים דברים מעניינים יותר - איך תשמרו אותם מחר?
Time to market - בזמן שאתם בונים ומאפטמים את תהליכי העבודה שלכם, המתחרים כבר משלבים את זה במוצר/שיווק/גיוס שלהם
החישוב הנכון הוא לא “כמה Higgsfield עולה לחודש?” אלא “כמה עולה לנו לא להיות בשוק עוד שישה חודשים?”
מתי לבנות זה כן הצעד הנכון?
שלושה מקרים, ובאמת רק שלושה שאני רואה שוב ושוב בתעשיות שונות, אבל אותו פטרן:
1. הכלי הוא ה-moat שלכם. אם זה בדיוק מה שמבדיל אתכם בשוק - תבנו. זה ה-IP.
2. דאטה רגולטורית. Healthcare, fintech, ביטחון. כשהדאטה לא יכולה לצאת החוצה, אין ויכוח.
3. הצורך ברור, היעד מוגדר, ויש תשובה לשאלת ה-scale. זה החריג הכי לא מדובר. כשאתם יודעים בדיוק מה אתם צריכים, כמה, ולמה - והמתמטיקה של ספק חיצוני קורסת.
ברוב המקרים של בילדרים זה בדיוק האירוע שלא מתוכלל. אני תמיד שואלת ״למה לבנות״. לא כי אני רוצה לעצור את התלהבות הבילדרים, אלא כי ברוב המקרים מה שחסר לבילדר או לידו- הוא הארכיטקט - שישים ברזלים שיכולים לסחוב את מה שנבנה קדימה - לתוך הארגון, לתוך האופטימיזציה שהכלי נבנה עבורה.
ניקח את אותה הדוגמה: פלטפורמת מדיה שמייצרת 200,000 סרטוני פרסומת בחודש. ב-Higgsfield זה $23 לחודש בשימוש רגיל - אבל בנפח כזה, ה-API שלהם או של כל ספק אחר יקפיצו אתכם ל-$90K+ בחודש, עם תלות מלאה ב-rate limits שלהם. ברגע שהצורך ידוע, היעד יציב, וה-scale קבוע - לבנות זה כבר לא רגש אלא הנדסה כלכלית.
המבחן הראשון: אם אתם לא יכולים לכתוב על דף “אנחנו צריכים X, בנפח Y, בעלות מקסימלית Z” - אתם עוד לא בקטגוריה הזאת. אתם רק חושבים שאתם.
המבחן השני הוא מי בונה, ומה הוא יודע - כמה הארגון הכין לו את התשתית - זו שמאפשרת ולא בולמת, זו שיודעת איך לפרוס כלי אחד אצל כמה אנשים או אצל כמה מחלקות, או אפילו לאורך כל השדרה הניהולית. מי האנשים האלה שאתם קוראים להם בילדרים, מה הציפייה מהם, ואיפה התפקיד שלהם נגמר או מתחיל.
בכל שאר המקרים, “לבנות” זה בדרך כלל סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על שליטה, על אימוץ, על הצלחה.
שלוש שאלות לפני הישיבה הבאה של “בואו נבנה את זה בעצמנו”:
אם הכלי הזה ייעלם מחר, האם המוצר/שיווק/גיוס שלנו עדיין עומד? (אם כן - תקנו. זה לא המוצר שלכם)
תוך כמה זמן ספק חיצוני יעשה את זה טוב יותר ממה שאנחנו נבנה? (אם פחות משנה - תקנו)
מה הצוות הזה היה יכול לבנות במקום, אם היה פנוי? (אם התשובה גדולה מהחיסכון - תקנו)
הצוות ההוא, אגב, החליט בסוף לעבור ל-Higgsfield.
שבעה חודשי קוד נשארו ב-repo, אבל הנסיון נחרט.
השושנה ההיא יפה, ובאמת ייחודית. היא פשוט לא הייתה שווה את הזמן.
שאלה אליכם:
מתי הבנתם שהיה עדיף לקנות במקום לבנות?
אחרי 3 חודשים
אחרי 6 חודשים
אחרי שנה
עוד לא הבנו
הבנו הפוך - עדיף לבנות!
באותו עניין כמעט - הזמנתי את קשת ברוש מאמזון לדבר איתי על הצלחות בפרודקשיין, אימוץ בארגון, ובילדרים. פה שומעים או קוראים
חברה ששווה 380 בליון דולר מעסיקה רק איש אחד בצוות הgrowth שלה,שמנהל 6 צ׳אנלים ואת קלוד. זה מתחיל באקסל שמפרסם את המודעות, מודד, משפר וכן הלאה. זו המציאות של אנטרופיק, ואת העובדה המשוגעת הזו אפשר למצוא במסמכים שהם שחררו על איך כל מחלקה שם משתמשת בקלוד. למי שמנסה לאמץ בארגון (וגם למי שלא), שווה בדיקה. גם האינסטגרם שלהם
הטרנד הלוהט כרגע (שהוא בעצם מיטיגציה של אנוש על טכנולוגיה) כדי ליצור סרטים משגעים עם דמות קונסיסטנטית - קודם תייצרו את הסטוריבורד עם מנוע התמונות החדש של סם אלטמן, ואז שימו בסידנס. חייבת לנסות את זה, כשיהיה לי זמן, התוצאות משגעות
(קרו עוד המון המון המון דברים השבוע. אבל הם יחכו:)
שיהיה שבוע טוב ,
גלית